יש המוצאים קסם בעונת החורף. רומנטיקנים חסרי תקנה, למשל, מייחלים לרגע שבו יתכרבלו בתוך שמיכת הפוך וישתו שוקו חם. ואולם, מלבד האווירה המיוחדת שלו, לחורף יש משמעות קיומית עמוקה, במיוחד בארצנו הקטנה והשחונה שבה גשם אינו עניין של מה בכך. לאורך הדורות התפתחו סביב הגשם אמונות, מסורות וטקסים שונים. אם נלך אחורה בזמן נראה כמה מאבקים התחוללו כאן רק בגלל כמיהה לטיפות של מים. אחד מהמקומות שהיה מוקד למאבק כזה הוא המוחרקה או בשמו העברי קרן כרמל, שעל הר הכרמל. זהו אתר יפהפה שמשלב טבע, תצפית פנורמית מרהיבה ובעיקר סיפור על אמונה וגשם.
חרדה קיומיתהשנה הייתה 1200 לפנה"ס. 12 שבטים פלשו מהמדבר השומם אל ארצם של הכנענים. מאמיני האל האחד, שהורגלו לנסים כמו מן הנופל מהשמים או מים שפורצים מסלעים, נדרשו כעת לנהל את חייהם בדרך הטבע: בזריעה, בחרישה ובקצירה. חקלאות מצריכה הרבה מים והרבה עבודה, אך כאן לא היו לא הנילוס של מצרים ולא נהרות הפרת והחידקל של ארצות הצפון. כאן היו תלויים בגשם: "והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, י"א). חוסר הוודאות התמידי עורר חרדה קיומית: האם יזכו לשפע של מים? האם יהיה מה לאכול? וכשאדם נמצא במצוקה הוא משתמש בכל האמצעים העומדים לרשותו. זה היה ההיגיון הפשוט של העברים הקדמונים. הם למדו מהמקומיים את טכנולוגיות ההשקיה (טראסות ובארות), וגם פנו לכל מי שיכול היה לעזור בעניין הגשם: מצד אחד הם פנו בתפילות ובטקסים לאל האחד, י-ה-ו-ה, ומצד שני הם עבדו את בעל, האל הכנעני.
אל הגשם המקומי
לכנענים המקומיים היה פנתיאון שלם של אלוהויות, והאל הדומיננטי מביניהן היה בעל, האל האחראי על הגשם ועל הסערה. בכתבים שהתגלו בעיר אוגרית (כיום בשטח סוריה) ומתארים דמויות שונות מהמיתולוגיה הכנענית, אנחנו קוראים על בעל שנלחם באחיו ים וניצח אותו אך הפסיד במלחמתו מול האל מות והומת. על פי מיתולוגיה זו (זה לא רק לפי המיתולוגיה הזו..) עדיף לשנות ל: בראייה/בתפיסה המיתית כאשר אל מת כל כוחותיו מתים עמו, וכך היה גם במקרה של בעל: העולם החל להתייבש. גשם וטל פסקו לרדת, פריון האדמה היה בסכנה וכל הפמליה האלוהית העליונה נוכחה לדעת ששלטונו של בעל חיוני לעולם. לסיפור הזה היה סוף טוב: האלה ענת ירדה אל השאול, הביסה את מות והשיבה את בעל לחיים. אז הוכרז בעל כשליט בלתי מעורער על האלים ועל בני האדם. כולם שיוועו לכוחו ולברכתו ותמיד קראו לעזרתו. אנשים בנו לכבודו מזבחות ומקדשים, הקריבו לו קורבנות ואפילו השתמשו בשמו לקריאת שמות ילדיהם. במשך מאות בשנים עבדו קדמונינו את עשתורת ובעל בתקווה לפריון האדמה, לגשמים ולברכה. הפולחן לבעל היה כה מושרש בתרבות העברית עד שאפילו חז"ל המשיכו להשתמש בביטוי "גשמי בעל", כמונח המתאר חקלאות המתבססת על גשמים מהשמים, היינו: מתנת בעל. מונח זה ממחיש עד כמה הפגאניות נוכחת בתשתית התרבות העברית.
היגיון של קנאיאבותינו ואמותנו נהגו לקיים פולחן פתוח וליברלי למגוון אלים ואלות, אך האידיליה שבפולחן זה הופרה פעם אחר פעם. שופטים, מלכים ונביאים קמו לעם העברי וזעקו חמס. במאה התשיעית לפנה"ס קם הנביא אליהו והכריז מלחמה על פולחן הבעל הממלכתי של אחאב ואיזבל. אליהו מייצג בסיפור זה לא רק את הקנאות הדתית אלא גם את זאת הקיימת בתוך כל אחד מאתנו: אותה נקודה של אמונה טוטאלית באמת מסוימת, שמחד גיסא מקנה עוצמה וכיוון, ומאידך גיסא מקשה עלינו להיפתח לרעיונות אחרים ואף תוקפת אותם בעוז.
בכתובים דווח על בצורת ממושכת בממלכת ישראל. אליהו ניצל את המצב השברירי וערך ניסוי "מדעי" פומבי שמטרתו הייתה להוכיח מי האל הנכון ומי באמת הוריד גשם. התלות בגשם הפכה להיות מדד לבדיקת האמונה הנכונה ולעליונות של אל ותרבות מסוימים על פני אלה של היריבים. במסגרת הניסוי נשמעו הרבה זעקות לשמים וקריאות לעג הדדיות. ההיגיון הקנאי של אליהו זעק: "עד מתי אתם פסחים על שתי הסעפים? אם ה' האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים א' י"ח, כ"א), בניגוד להיגיון המתון והעממי שלפיו יש לפנות לכל מי שיכול לעזור. הסוף ידוע לכל: אש ה' ירדה משמים וכילתה את מזבח בעל. העם קיבל החלטה כי ה' הוא האלוהים ואליהו ירד מהכרמל אל נחל הקישון ושחט מאות מנביאי בעל. תוצאת הניסוי לא איחרה לבוא: "ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו עבים ורוח ויהי גשם גדול"(מלכים א' י"ח, מ"ה). גשם הזלעפות הוכיח מי המנצח.
הגשם ? שמחה שמאחדתהדרמה הזאת מתרחשת באתר המוחרקה (מערבית: חריכה, שריפה). זהו המקום שבו ירדו אש וגשמים מהשמים והוכיחו לעיני כל מיהו משיב הרוח ומוריד הגשם. ואולם, משום מה, אני חש חוסר נוחות מתיאור חד צדדי שכזה. אני מטפס למרפסת התצפית שבפסגת הקרן, בגובה של 474 מטר מעל פני הים, ומשתאה לנוכח הנוף המדהים שנשקף מכל כיוון. משתאה וגם תוהה: מי באמת ניצח במערכה הזאת? הסיום המקראי הוא בהחלט הרואי וחד משמעי, אך האם זהו באמת ניצחון? הרי הדרמה התרחשה בין אנשים עם דעות שונות, שבסך הכל רצו אותו הדבר בדיוק: גשם! מה שיכול היה ליצור אחדות נפלאה בין בני אדם יצר בזמנו פירוד רק בגלל אמונה צרה. לי הגשם נראה דווקא כבסיס מצוין להדדיות, לאחדות ולמפגש רוחני, וכדי להתנחם אני אוהב להיזכר במדרש נפלא: "גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה: 'אתם יש לכם מועדות (חגים), ואנו יש לנו מועדות. בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים. ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים. ואימתי אנו ואתם שמחים? בעת ירידת גשמים" (בראשית רבה י"ג, ד').
איזה מדרש יפהפה ומאחד. זה לא כל כך משנה במה או במי נאמין. מה שחשוב הוא עצם ההסתכלות לתוכנו. תמיד נצטרך לאמונה באשר היא ונזדקק למשאלת הלב, לתפילות ולמעשים טובים שיעזרו לנו ויעזרו לגשם המבורך לרדת. אוצרות הטבע עשויים להוות בסיס לשותפות בין אמונות, בין אנשים ובין תרבויות. טיפות הגשם הזולגות על ההרים ואל העמקים ממלאות את כולם שמחה פשוטה, מאחדת. ואז גם רומנטיקנים מכל מין, צבע ואמונה יוכלו לשוב ולהתענג, כי כולנו בני אדם וכולנו זקוקים לגשם ולאמונה. יהי רצון ששומע תפילות הגשם, יהא אשר יהא, ייענה ברצון ובמהרה.
טיפ לסיוראל המוחרקה מגיעים מהיישוב הדרוזי דליית אל-כרמל. האתר המקראי מובלט בפסלו של אליהו והוא חלק משטח של המסדר הנוצרי הכרמליתי הרואה באליהו את פטרונו. מומלץ להיכנס לכנסייה ובמיוחד לעלות לגג התצפית המעניק מראה משובב נפש של הארץ. כדאי לשלב סיור בשווקים הדרוזיים באזור, לפגוש בגיוון העדתי והדתי וללכת לסיור רגלי או רכוב בדרך נוף כרמל.
